בהתחלה הייתי סקפטי לגבי עיבוד של הסיפור על סנודן למסך הגדול, משהו שלא נשמע מסעיר כל כך על הדף. אבל הופתעתי לטובה מאוליבר סטון. אמנם זה עוד עיבוד לאירוע אקטואלי, אבל הוא הצליח להזריק קצת אנושיות לדמות בעזרת המשחק של גוז'ף גורדון לוויט. מה שהיה מוזר זה הדגש הגדול על זוגיות בסרט – מאיפה זה בא? למה זה קיים? באופן אירוני זה הפך להיות יותר מעניין מהסיפור על ה"ריגול" שלו עצמו. מיותר מיותר, אבל עבד.
אז מסתבר שזה לא רק על הדף, הסיפור עצמו באמת לא כל כך מעניין. מה עשו? דחפו את זה ממש לסוף הסרט, ואת שאר החלל שנוצר מילאו בחיים של סנודן. כן, החיים שלו. סוג של סרט ביוגרפי לאדם שלא אמור להיות לנו אכפת ממנו, אבל דווקא זה הפך את הסרט למשהו ששווה צפייה. השילוב של פלאשבקים לעבר עם התרחשויות מאיימות בהווה כשסנודן חושף את המידע לעיתונאים קצת הוציא את העוקץ לאנשים שאולי לא ידעו מה בדיוק היה הסיפור (כמוני, מודה באשמה), אבל הם היו אפקטיביים בכך שהם הצליחו להעביר את הדילמות שיש לדמות ואת המועקה הגדולה שסנודן חש עד שהוא כביכול התפוצץ והיה חייב לפרסם את הכל, ובמקביל להראות איך זה מתקדם עבורו. הטריק עצמו מציק, אבל זה עשה את העבודה.
הבימוי לא טוב כל כך, יש הרבה שוטים מוזרים, בחירות מוזיקה אקראיות ונוראיות, יש סצנות שהייתי מוריד לחלוטין, מתח לא נבנה בצורה טובה במיוחד (כמעט פרצתי בצחוק באותה סצנת דיסק און קי) וניקולס קייג' ממש מיותר – אבל בגלל שהסרט דוחף לגרון את העקרונות האלה שהסיפור של סנודן הציף לדיון ציבורי, מעניין לצפות בו (ומתסכל מבחינה מוסרית-חברתית. כל כך מתסכל).
כסרט הוא לא טוב מספיק מבחינה טכנית, אבל הסיפור האנושי מצליח לסקרן, וזה מספיק. אפילו הזוגיות של סנודן הופכת למשהו שקצת אכפת ממנו.
למרות כל הבעיות שיש לו, נהניתי מהסרט, ואפילו למדתי קצת על הסיפור בו לא טרחתי להתעניין עד עכשיו. כשהגיעו הכתוביות והתחילו לעלות הדוגמאות מהמציאות לכל מה שסנודן עבר אחרי שנחשף, הייתי צריך לחזור לשבת ולצפות כי התעניינתי. וזה כבר הישג בשביל הסרט, אם הוא הצליח לגרום לי להתעניין באדם הזה ובמה שהוא עשה. גורם לי קצת להתבייש בכך שלא ידעתי במה מדובר כשנכנסתי לאולם.
נ.ב: קצת חבל לי שלא השתמשו בסצנת הבריחה שלו מהונג קונג כנקודת שיא בסרט. מצד שני, אם היו עושים את זה, היו צריכים לעצור את הסרט מיד אחרי השיא. אני לא יודע אם זה עדיף. בעצם, אולי זה היה יכול לעבוד.
